בן ברטה ושמחה. נולד בכ"ט אלול תרפ"ט (4.10.1929) בגרמניה, בעיירה קרגלינגן.

ב-1938, כשיצחק היה בן תשע, עלתה המשפחה לארץ ישראל. הייתה אחת ממשפחות העולים מגרמניה שהקימו את מושב שבי ציון, לחוף הים התיכון מדרום לנהריה.

הוא גדל והתחנך בשבי ציון. מגיל צעיר אהב את הים, השתתף בתחרויות שחייה כולל בצליחת הכנרת.

מנעוריו היה חבר ב"הגנה" וקיבל תעודת "שוטר מיוחד". בפרוץ מלחמת העצמאות והקמת צה"ל התגייס, וצורף למחזור הראשון של שייטת חיל הים – שנקראו אז "אנשי הצפרדע".

בשנים הבאות שירת בסדיר ובמילואים בשייטת, וכדברי בנו המושג "אנשי הדממה" אפיין אותו היטב - פיו נותר סכור כל ימיו, סיפר מעט מאוד על מה שעשה בצבא. אפילו חבריו הקרובים במושב לא ידעו כלל מה הוא עושה ואיפה שירת. לבני משפחתו סיפר שנים אחר כך סיפורים כלליים מאוד על צלילות האימונים בקישון ובנמלים שונים בים התיכון, שמהן יצא שחור מזפת ומשמן.

יצחק נשא לאישה את צפירה, הם גרו בשבי ציון עם ילדיהם גיל, אילת ואמוץ. במשך שנים הוא עבד כמרכז רפת ומרכז משק במושב, וכמדריך מכוני חליבה בכל יישובי הצפון. כן נבחר לתפקיד ראש המועצה בשבי ציון, תפקיד בו כיהן קרוב לשתי קדנציות.

אחרי שנים של שירות מילואים בחיל הים הוא גויס לשירות במלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973) כנהג של סמיטריילרים ומובילים, ובתפקיד זה נסע בין סיני למרכז הארץ. בשנת 1980, בהיותו בן חמישים, שוחרר משירות מילואים.

בשנת 1981 נתגלה סרטן במוחו והוא עבר שני ניתוחים. כאיש חיל הים שצלל בנחל הקישון הוכר כנכה צה"ל. יצחק היה כל חייו אדם אופטימי ובעל חוש הומור, ותכונותיו נתנו לו כוח להתמודד עם מחלתו. הקפיד שהחיים בבית יתנהלו לצד המחלה ולא בצילה, ובני המשפחה המשיכו לנהל את חייהם בד בבד עם הטיפול בו.

יצחק עופר נפטר בי"ד באב תשנ"ד (22.7.1994). בן שישים וארבע שנים בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין בשבי ציון. הותיר אישה, ילדים ונכדים.